סטייה מהסדר הטיעון בין הצדדים ע"פ גישת האיזון

השופט א. ואגו:

הנאשם הודה והורשע בכתב אישום שהוגש נגדו, וזאת במסגרת הסדר טיעון, אשר נעשה עוד טרם הגשתו.

כתב האישום, שעל פיו הורשע הנאשם, בעקבות הודאתו, מייחס לנאשם עבירה של אינוס לפי סעיף 345(ב)(1) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין , תשל"ז - 1977כפי נוסחו בשנת 1999, ועבירה של מעשה מגונה בפומבי, לפי סעיף 349(ב) לחוק העונשין.

אלה, בתמצית, העובדות שבהן הודה הנאשם, והנקובות בכתב האישום.

הנאשם, יליד 6/83, והמתלוננת, ילידת 6/89,  גרו, עם משפחותיהם, במושב קטן בדרום הארץ.

במועד כלשהו, בשנת 1999, עת הדריך הנאשם קייטנה שבה השתתפה המתלוננת, נסעו השניים וילדים נוספים באוטובוס לקייטנה, והנאשם חשף בפני הילדים, ובהם המתלוננת, את איבר מינו.

כשבוע לאחר האירוע המתואר לעיל, בשעות אחה"צ פגש הנאשם את המתלוננת ליד ביתו במושב, והיא הסכימה להצעתו להתלוות אליו לטיול. השניים הגיעו לדיונת חול, התיישבו שם, והמתלוננת, שהיתה כבת 10, נאותה לבקשתו ללטף אותו בגבו, אך סירבה כי הוא ילטף אותה בגבה.

הנאשם, למרות סירובה, הרים את חולצתה, שם יד על חזה, וביד השניה ליטף את גבה והמתלוננת ביקשה ממנו להפסיק וחפצה לשוב לביתה. בתגובה, הוא אמר לה שאינה הולכת הביתה, תפס אותה בצווארה בתנועת חניקה מאחור, השכיבה בכח על החול, ותפס את ידיה בכדי למנוע את בריחתה כאשר כל העת היא מתנגדת ומבקשת מהנאשם לעזוב אותה. הנאשם פשט ממנה את חולצתה, הפשיל את מכנסיה ותחתוניה עד לקרסוליים, למרות צרחותיה, והוא עצמו פשט את מכנסיו ותחתוניו, והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת בכח, למרות בכיה של המתלוננת וצרחותיה, עקב הכאב שנגרם לה כתוצאה ממעשיו.

עד כאן עובדות כתב האישום.

הפרשה הקשה נותרה עלומה מעין כל, אולם, מצבה הנפשי של הקטינה - המתלוננת התדרדר, התנהגותה השתנתה, ומשפחתה הפנתה אותה לטיפולים שונים, ובגדר כך, ובמהלך טיפול פסיכולוגי, בשנת 2004, כ-4.5 שנים לאחר האירוע, היא חשפה בפני משפחתה את מה שאירע, ואז התמוטטה ואושפזה בבית חולים פסיכיאטרי.

כך קרה, שחקירת המשטרה נפתחה זמן רב לאחר קרות האונס, והתלונה מפיה נגבתה עוד בזמן שהיתה מאושפזת בבית החולים הפסיכיאטרי.

הסדר הטיעון בין הנאשם לתביעה, נחתם, כאמור, עוד טרם הגשת כתב האישום, ומשהצדדים עתרו בפנינו, במשותף, לכבדו ולגזור את דינו של הנאשם בהתאם למוסכם שם, השאלה הטעונה הכרעה על ידינו, היא, ראש וראשונה, האם יש מקום, על פי אמות המידה שנקבעו בפסיקה, ליתן להסדר זה תוקף ולהלך על פיו.

הסדר הטיעון בוסס על הודאה מלאה ובלתי מסוייגת של הנאשם בכתב האישום, שלאחריה יוזמן תסקיר של שירות המבחן באשר לדרכי הענישה והטיפול בנאשם, כאשר מראש התחייבה המדינה שלא לבקש להטיל עליו מאסר לריצוי בפועל, וכאשר הוסכם שתינתן עדיפות לדרך טיפולית ושיקומית, ככל שתומלץ על ידי שירות המבחן, ואם לא תומלץ דרך כזו, אזי תסתפק המאשימה בעתירה להטיל עליו מאסר בעבודות שירות, או דרך ענישה אחרת, לבד ממאסר בפועל.

ההגנה לא הוגבלה, על פי ההסדר, בטיעוניה לעונש.

עוד כלל הסדר הטיעון רכיב של פיצוי למתלוננת, בסכום של 75,000 ש"ח, אשר עם תשלומו הסכימה משפחת המתלוננת לוותר על כל תביעה או טענה כספית, במישור האזרחי, כנגד הנאשם.

יוקדם ויוער, כי שני הצדדים היו ערים, מלכתחילה, להיות הסדר הטיעון, במישור העונשי, חריג ומיוחד בהקלה המפליגה של אי עמידה על עונש מאסר בפועל, בהתחשב בחומרת העבירות ובנסיבות הקשות העולות מהפרק העובדתי של כתב האישום, והם מיקדו את טיעוניהם, כפי שיפורט להלן, במתן הסברים לבית המשפט באשר לנסיבות המיוחדות שלטעמם הצדיקו את הדבר, ובניסיון לשכנע את בית המשפט לכבד את ההסדר.

לאחר שהנאשם הודה בכתב האישום, והורשע על פיו, נדחה הדיון, ועמו הטיעון לעונש, לשם הכנתו והגשתו של תסקיר שירות המבחן, ותהליך זה ארך זמן רב, תוך שהתבקשו דחיות אחדות, ותוך ששירות המבחן מציין שמדובר במקרה מורכב ויחודי, וכך אירע שהוגש תסקיר סופי ונשמעו הטיעונים לעונש רק כחלוף שנה, ואף יותר, ממועד הכרעת הדין.

הוברר, כי הנאשם, שהיה כבן 16 בעת ביצוע המעשים, וכיום הוא בן 23, סיים 12 שנות לימוד, ושירת ביחידת הפעלת הכלבים של צה"ל, "עוקץ", בין השנים 2001 - 2004 כלוחם ומפעיל כלב, והצטיין בכך, אולם כ-7 חודשים לפני שיחרורו נפצע בפעילות מבצעית, ונפגע בגופו, ואף כלבתו נהרגה, וכתוצאה מאלה, נפגע גם בנפשו, והחל לסבול מתסמינים פוסטראומטיים, אשר לימים אובחנו כמצב קשה וכרוני.

משפחתו של הנאשם נורמטיבית, הוריו עוסקים בתחום החקלאי,  והוא השני מבין שלושה אחים.